תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ב

« תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״א תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ג »

1 כְּגוֹן דְּאִית לַהּ מְחִיצּוֹת. וְכִי הָא דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה, וַאֲפִילּוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? — מְחִיצָה הִיא, אֶלָּא שֶׁמְחוּסֶּרֶת דָּיוֹרִין.

2 בִּשְׁלָמָא רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כִּדְעוּלָּא, אֶלָּא עוּלָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ? אָמַר לָךְ: אִי דְּאִית לַהּ מְחִיצּוֹת ״בִּקְעָה״ קָרֵי לַהּ?! קַרְפֵּף הִיא! וְרַב אָשֵׁי ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ קָתָנֵי.

3 וְהַכַּרְמְלִית. אַטּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי לָאו כַּרְמְלִית נִינְהוּ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּאַף עַל גַּב דְּזִימְנִין דְּדָחֲקִי בֵּיהּ רַבִּים וְעָיְילִי לְגַוַּהּ, כֵּיוָן דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, כִּי כַרְמְלִית דָּמֵי.

4 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין הָעַמּוּדִין נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית. מַאי טַעְמָא? אַף עַל גַּב דְּדָרְסִי בַּהּ רַבִּים, כֵּיוָן דְּלָא מִסְתַּגִּי לְהוּ בְּהֶדְיָא — כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יְהוּדָה: אִיצְטְבָא שֶׁלִּפְנֵי הָעַמּוּדִים נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית.

5 לְמַאן דְּאָמַר בֵּין הָעַמּוּדִים, כׇּל שֶׁכֵּן אִיצְטְבָא. לְמַאן דְּאָמַר אִיצְטְבָא — אִיצְטְבָא הוּא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, אֲבָל בֵּין הָעַמּוּדִים דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ — לָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אֲבָל בֵּין הָעַמּוּדִין דְּזִימְנִין דְּדָרְסִי לֵיהּ רַבִּים, כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמְיָא.

6 אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: לְבֵינָה זְקוּפָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק וְטָח בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב. עַל גַּבָּהּ — פָּטוּר.

7 אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: וְהוּא שֶׁגְּבוֹהָה שְׁלֹשָׁה, דְּלָא דָּרְסִי לַהּ רַבִּים. אֲבָל הִיזְמֵי וְהִיגֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא גְּבִיהֵי שְׁלֹשָׁה. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֲפִילּוּ הִיזְמֵי וְהִיגֵי, אֲבָל צוֹאָה לָא. וְרַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ צוֹאָה.

8 אָמַר רַבָּה דְּבֵי רַב שֵׁילָא: כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין כַּרְמְלִית פְּחוּתָה מֵאַרְבָּעָה. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְתוֹפֶסֶת עַד עֲשָׂרָה. מַאי ״וְתוֹפֶסֶת עַד עֲשָׂרָה״? אִילֵּימָא דְּאִי אִיכָּא מְחִיצָה עֲשָׂרָה הוּא דְּהָוֵי כַּרְמְלִית, וְאִי לָא — לָא הָוֵי כַּרְמְלִית, וְלָא? וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: בַּיִת שֶׁאֵין בְּתוֹכוֹ עֲשָׂרָה וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, עַל גַּגּוֹ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, בְּתוֹכוֹ — אֵין מִטַּלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת!

9 אֶלָּא מַאי ״וְתוֹפֶסֶת עַד עֲשָׂרָה״ — דְּעַד עֲשָׂרָה הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים לָא הָוְיָא כַּרְמְלִית. וְכִי הָא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תְּיהַוֵּי בְּמִילֵּי דְשַׁבְּתָא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּאֵין רְשׁוּת הַיָּחִיד לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה — חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ.

10 אֶלָּא דְּאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה — מַתְנִיתִין הִיא! דִּתְנַן: הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בַּכּוֹתֶל, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ.

11 אֶלָּא כַּרְמְלִית, דְּאֵין כַּרְמְלִית לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. וְאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד וּמִקּוּלֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד — דְּאִי אִיכָּא מָקוֹם אַרְבָּעָה הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, וְאִי לָא — מְקוֹם פָּטוּר בְּעָלְמָא הוּא. מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — דְּעַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים לָא הָוְיָא כַּרְמְלִית.

12 גּוּפָא, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: בַּיִת שֶׁאֵין תּוֹכוֹ עֲשָׂרָה וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, עַל גַּגּוֹ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, בְּתוֹכוֹ — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

13 אָמַר אַבָּיֵי: וְאִם חָקַק בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ. מַאי טַעְמָא? — הָוֵי חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְחוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָּמוּ. דְּאִיתְּמַר: חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָּמוּ, חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, אַבָּיֵי אוֹמֵר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ. רָבָא אוֹמֵר: לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ.

14 אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבָּיֵי: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְתִיהְוֵי כְּחוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים?! הָתָם לָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, הָכָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ.

15 תְּנַן: הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בַּכּוֹתֶל, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה — כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ? וְהָא לָא נָח!

16 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּדְבֵילָה שְׁמֵינָה שָׁנוּ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, לְמָה לִי לְאוֹקֻמַהּ בִּדְבֵילָה שְׁמֵינָה? לוֹקְמַהּ בִּצְרוֹר וְחֵפֶץ, וּדְנָח בְּחוֹר!

17 זִימְנִין מְשַׁנֵּי לַהּ, שָׁאנֵי צְרוֹר וְחֵפֶץ דְּמִיהֲדַר וְאָתֵי. זִימְנִין מְשַׁנֵּי לַהּ, בְּכוֹתֶל דְּלֵית בֵּיהּ חוֹר. מִמַּאי? — מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא: זָרַק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכוֹתֶל דְּאִית בֵּיהּ חוֹר, אַמַּאי כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר? הָא נָח בְּחוֹר!

18 וְכִי תֵּימָא מַתְנִיתִין דְּלֵית בְּהוּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: זָרַק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְהָלְכָה וְנָחָה בְּחוֹר כׇּל שֶׁהוּא — בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. וְרַבָּנַן סָבְרִי אֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בְּכוֹתֶל דְּלֵית בֵּיהּ חוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ.

19 גּוּפָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה — חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ. לֵימָא רַב חִסְדָּא דְּאָמַר כְּרַבִּי? דְּתַנְיָא: זָרַק וְנָח עַל גַּבֵּי זִיז כׇּל שֶׁהוּא — רַבִּי מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. אַלְמָא לָא בָּעֵינַן מָקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ב

22 41-42. מעבירין על גבי מעין בשבת וכו'. וכ"ה הסדר והגירסא אף בד. וכ"ה הסדר בתשובת הרמב"ן בתשובות המיוחסות לו סי' רפ"ג והובא בא"ח ח"ב, עמ' 621, ובשו"ת הריב"ש סי' צ"ב, עיין מ"ש להלן. אבל בכי"ע: לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב. ומעבירין את העין בשבת וכו'. וכע"ז בכי"ל: לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. מעבירין על העין בשבת וכו'. וכן הסדר והגירסא ברשב"א ספ"ו הנ"ל: ולא תכנס בהם מארה. לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ובירושלמי פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג: לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין על העין בשבת. מעשה בי ר' עקיבה שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. ובבבלי סנהדרין ק"א א': תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת אמר רשב"ג וכו'. ואנו רואים שגירסת כי"ע וכי"ל מתאימה לירושלמי ולבבלי, והפירוש כמו שכתב במיוחס לרש"י בסנהדרין שם: כלי על העין. שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר את העין, א"נ כגון שעושין לאדם שחש בעינו, מקיפין עינו בטבעת. ולגירסת כי"ע "מעבירין את העין וכו' ", משמע שפירושו מעבירין עין רעה ששלטה באדם, והיו מעבירין על גבי האדם ולא על גבי העין! כלי מתכת כדי לבטל עין רעה, עיין בגירסת הירושלמי ומ"ש להלן. ועיין מ"ש לעיל, שו' 22.

23 42. לוחשין על העין וכו'. עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן, ועיין ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' של"ג, נ"ה ע"ד, ראבי"ה ח"א סי' שע"ז, עמ' 391, ובהערה 27 שם, שם, עמ' 285, הע' 1 וציין שם המו"ל לראשונים המביאים את דברי הראבי"ה. ור' יחיאל מפריס לפי שו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' קע"ה פירש את הירושלמי הנ"ל שלוחשין לעין פירושו לוחשין לעין הרע. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 184. ועיין ערוך השלם ערך אבסקנטה.

24 43. ועל הנחש ועל העקרב. פירש במיוחס לרש"י: בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה. וביד רמה שם כתב: ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ד' מיתות ס"ה א' אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא, אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור, לא קשיא, התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה וכו', ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל, ויצמד ישראל, שהוא לשון דבוק וחיבור, אבל לעכובי מאזוקי שרי. ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשיכתן בשבת וכן פירש הר"מ עיין להלן. ובמאירי שם, סוף עמ' 331: ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת, ואעפ"י שזה באיסור חובר חבר, הואיל ואין בו מלקות, שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו, הא חבר שעשה מעשה, כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש, הרי זה לוקה, ואין מתירין לו כלל. ועיין מ"ש בח"ד ובהערות הגר"י שור לס' העתים, עמ' 325, הע' ק"כ. ובר"מ פי"א מה' ע"ז הי"א: מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו. ולאמיתו של דבר האמינו כל החכמים והמלומדים בדורם של התנאים בכח הלחשים. ובשם גלינוס אמרו: "יש חושבים שהלחשים הם בבחינת אגדות של נשים זקנות כשם שחשבתי אף אני ימים רבים. אבל במשך הזמן נוכחתי ע"י פעולתם הנראית לעין שיש בהם יכולת. בחנתי את תועלתם במקרים של עקיצות עקרב, ולא פחות במקרים של עצמות שנתחבו בגרון שנפלטו מיד אחרי לחשים". וכבר כתב המאירי סנהדרין, עמ' 250: שלא תטרף דעתו עליו הר"מ הנ"ל, ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק. וכן כתב: "שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא". וכן שבת ס"ז א': "מצד שהיה ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק, ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם". ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמ"ה. והכל תלוי באמונות בני אדם, ובמידת האמונה, ואפילו אמונה טפלה, וק"ו בן בנו של ק"ו במקום שהלחש הוא בשם התורה. וכן אמרו בבבלי יומא פ"ב ב': ההיא עוברה דארחא שהריחה ריח אוכל, ויוה"כ היה, אתו לקמיה דרבי, אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא, קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו', אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא וכו'. הלחש הועיל במקום שהאמונה היתה שלמה. וכן בירושלמי שבת פט"ו ה"ג, ט"ו ע"ב: ר' שמעון בן יוחי כד הוי חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה, אימא, שובתא היא, והות שדכא. והוא לחש של עם קדוש, והיונים היו מוכרחים להשתמש בסגולות מיוחדות נגד זקנות המפטפטות יותר מדאי. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 152, ופיה"מ להר"מ פסחים ספ"ד.

25 ואין לוחשין בדבר שדים וכו'. בבבלי סנהדרין הנ"ל: ואין שואלין בדבר שדים וכו'. ופי' במיוחס לרש"י: שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים, והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך. ובתשובת הרמב"ן הנ"ל לעיל ריש שו' 41–42 תמה כיצד התירו לשאול בשדים בחול, והרי כשפים הם, והנשאל בהם באזהרה, ואח"כ הסיק שמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד. ובנתים העיר: וראיתי בתוספתא דמסכת שבת גירסא אחרת וכו', ואין לוחשין בדבר שדים וכו', ולפי זה אינו אלא ללחוש להשביע שדים לצאת מן האיש, כדרך בן תמליון מעילה י"ז ב', ור' יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו. ועיין בב"י טיו"ד סוף סי' קע"ט ד"ה ורבינו ירוחם כתב, ועיין מ"ש הרשב"ש בנו של הרשב"ץ בספרו מלחמת מצוה קשת ומגן ד' ליוורנו, ל"ה ע"א. ועיין מ"ש בשלטי הגבורים לע"ז פ"ב סי' אלף רכ"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"ג פיורדא תקמ"א סי' ת"ה.

26 43-44. ר' יוסה אומ' אף בחול אין לוחשין בדבר שדים. וכ"ה ברמב"ן הנ"ל ובא"ח ח"א ה' שבת סי' של"ג הנ"ל. ובא"ח הוסיף: ואף הוא לא אמר אלא מפני הסכנה כלומר, שלא יזיקנו השד, והוא ע"פ מסקנת הבבלי בסנהדרין ק"א א' הנ"ל. אבל במאירי שם, עמ' 332: ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול, והביאו בשו"ת הרדב"ז הנ"ל. וכן משמע מפשטות לשון התוספתא שמחמת דרכי האמורי אתינן עלה, ולפיכך אמרו להלן: וכן היה ר' יוסה אומר וכו'. וכן פירש בתוספות בכורים.

27 44. וכן היה ר' יוסה או' וכו'. כלומר, וכן היה דורש בגנותם של שבעה עממים, שאנו צריכים להתרחק מדרכיהם, עיין לעיל. ובב"ר פ"מ מ"א, ז', עמ' 394: ר' א' אין לך בכרכים רע מסדום וכו'.

28 45. יותר מסודמיון. בד: מסודמיין. ובכי"ע ובכי"ל: מן הסודמי. והנכון כגי' ד, ופירושו, מן הכרכים שבארץ סדום. וכן בירושלמי ב"ב פ"ג ה"ד, י"ג רע"ג: א"ר יוסי בכותל סודמין היא מתניתא. ופירושו בכותל אטום, כמנהג אנשי סדום, עיין בבלי שם נ"ט א' ובר"ח שם. ועיין מ"ש הר"ש אברמסון בסיני ניסן-תמוז תש"ח, עמ' ס"ו, הערה 10.

29 קורין אותו סילמי. צ"ל: סודמי, כבשאר נוסחאות, וכ"ה בב"ר הנ"ל כי"ו. ועיין מ"ש הר"ש אברמסון הנ"ל.

30 46. קשה יתר מאמרי. בספרי עקב סוף פי' נ': שהאמורי משבעה עממים גדול וקשה כנגד כל ישראל. וכ"ה במכירי עמוס, עמ' 13. אבל עיין הגירסא בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 116.

« תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״א תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ג »